מאמרים

האמת הסובייקטיבית המוחלטת

בתוך כל מרוץ החיים, הבלתי שפוי לעתים, קלטתי שהשבוע חל תשעה באב. האמת, בינינו, מעולם לא ייחסתי ליום הזה איזושהי זיקה אלי. בשבילי זה תמיד היה יום שבו אין קייטנה וצריך למצוא סידור לילד. לאחרונה, בעקבות כל האירועים שעוברים על כולנו פתאום משהו בתוכי התעורר. הקורונה הזו הוציאה את כולנו מתוך הקונכייה שלנו.

כשהתמודדות עם המצב הבריאותי הפכה להיות דבר שבשגרה והמצב החברתי והכלכלי מאיים לא פחות על ההישרדות היומיומית, פתאום ההסתכלות מסביב הפכה להיות קולקטיבית ופחות אישית.

תשעה באב מסמל את יום חורבן בית המקדש, שנחרב על שנאת אחים. ככל שאני מהרהרת במושג הזה "אחים" אני מרגישה עד כמה שהוא זר לי. זר לעם שלנו. האם אנחנו באמת אחים? האם אנחנו מסוגלים להכיל אחד את השני? את כל הסוגים, המינים, הדעות, המנהגים והאמונות הקיימים? למה כל כך קשה לנו לקבל מישהו שהוא שונה מאיתנו? כאילו השוני הזה מעיד במשהו עלינו. אם מישהו שונה ממני זה לא אומר שהוא טוב יותר או פחות. הוא פשוט שונה. המהות שלנו לא משתנה. כולנו בני אדם. כולנו מחפשים את אותה משמעות או אמת בחיינו אבל כל אחד מפרש אותה לפי העיניים שלו.

האם אנחנו מסוגלים להכיל אחד את השני?

 כל עוד אנשים קיימים לא יכולה להתקיים אמת אחת אבסולוטית. לכל אדם יש את האמת שלו. ולמה שתהיה? למה צריכה להיות? קחו למשל דוגמה: שלושה אנשים יושבים סביב שולחן עם מחיצות ביניהם כך שהם לא רואים אחד את השני אלא רק את השולחן. על השולחן מונח כד. כל אחד בתורו מתאר את מה שהוא רואה. אחד מתאר כד עם ידית אחת, אחד עם שתיים, אחד בלי ידיות בכלל. כשמורידים את המחיצות והאנשים סובבים סביב השולחן הם בעצם מבינים שכל אחד ראה חלק אחד מהכד. עד כמה שהם היו בטוחים באמת שלהם, התברר להם שהם ראו רק את המציאות הסובייקטיבית שלהם.

אז מה אפשר להסיק מכך? כשאדם אחר מעניק לי את התובנה שלו, את נקודת המבט שלו, אני יכולה לא לקבל, אני יכולה לא להאמין אבל אני צריכה לזכור שמהמקום שבו הוא עומד זו המציאות שלו. אין כאן שום נקודה לוויכוח או ריב. אפשר להבין שלכל אחד דעה משלו, אמת משלו, מציאות משלו וביום שנשכיל לחבר את כל המציאויות יחד אולי נזכה לאיחוד העם.